נשמע לי שבאנגלית הוא קצת פחות הרסני – אפשר להגיד אותו בין משפטים אבל לא בין כל מילה.

אפילו פנים אל פנים – אני מתעצבן מאנשים שאומרים "אה" אחרי כל מילה ואני בטח שלא אטרח להקשיב לפודקאסט שלהם.

או שזה מין קטע זן-י כזה, וברגע שאני אפסיק לפחד מזה אני אפסיק להגיד את זה?

אני אההה… האחרון אההה… שיכול אההה… לעאהההזור לך…

חוזרים על הטקסט מספר פעמים. לומדים אותו בעל פה.
כמו שאמרו כוורת – לכל דבר מחיר.

כשמגיע "אה" פשוט תנשום
זה עוזר
זה מוזר בהתחלה, יש הרבה שקט [למי שמקשיב וגם בראש]
והפחד נעלם אט אט
אומרים, נושמים, ממשיך להגיד
בהצלחה

אני דווקא דוגל בלהיות מודע עד כאב לכל הופעה של התופעה הזו. זה עזר לי להפטר מזה אצלי.
אני חושב (השערה פרועה) שזה נובע מפחד משתיקה מעיקה ואולי מכך שמישהו יכנס לך לתוך הדברים – מין איתות שעוד לא סיימת.
אבל מרגישים שלא סיימת גם אם אתה לא משמיע קול. שתיקה היא מקובלת לכמה שניות. לא קורה כלום.

דרך אחרת היא לדבר מהר יותר. אבל זה קשה יותר לביצוע.

צריך פשוט לנסות לזהות את ה "אהההה" ברגע שהוא מתחיל ולהפסיק אותו אקטיבית. לא להתנצל, פשוט להלחם בזה עד שזה נעלם.

אני בדיוק עורך פודקאסט חדש שעוסק בפורומים והנה המסקנות שלי: אימון. אחרי הרבה תוכניות והופעות בפני קהל חי כמות הצלילים שאינם מילים אותם אני מפיק יורדה עד נעלמה. זה בעיקר ביטחון עצמי והיכולת לא רק לחשוב מהר אלא גם להביא את המחשבות למילים. למה ציינתי שאני עורך פודקאסט חדש כי בזמן שאני מאזין אני מבחין בכך שלמרואיין שלי יש המון המון אאאאא. לעומתו לי יש מועטים בלבד שנעלמים במהירות במילה שבאה אחריהם.

אימון יותר מכל דבר אחר הוא מה שעזור.

בפודקאסט יש לך כוח של עריכה. החוק שלי אומר שאם יש אאא אאא אאא אאא ועוד שניים שלו ורק אז המשפט הבא אני מעיף את כל החלקים האלו. הם ארוכים וקל לראות אותם. אם יש שניים שלוש אני משאיר, כי זה נשמע טבעי יותר.

אתה מודע לזה יותר כי זה מרגיז אותך יותר, מה שגורם לך להיות מודע לכך אצלך. המודעות הזו יכולה לעזור לך, אבל רק אם תתאמן. לעמות זאת. אתה יכול לוותר על המודעות (לאט) ולגלות שזה מטריד פחות וכך אתה חושב על זה פחות וגם אומר פחות אאא.

אפשר להפטר מזה בקלות: פשוט במקום "אההה" תגיד "כאילו" ו-"כזה"

עוד שיטה קצת מוזרה, היא לנסות לדמיין את המשפט שהולכים להגיד באופן חזותי (כאילו את המלים רצות על גבי דף או משהו כזה), מבלי שיש בו אההה. זה כביכול כיסתוח של כתיבה מראש, שמצמיד אותך לטקסט קבוע. האמת שכל עוד שזה לא מייגע וארוך, לא מדובר במשהו קריטי שמציק.

מהנסיון שלי – פשוט מפסיקים להגיד את זה.
אתה לא חייב לדעת מה אתה מתכוון להגיד כל מילה ומילה, ואם אתה רגע חושב על מה להגיד, אתה לא צריך את "אהה" כדי למלא את החלל.
אז פשוט תשים לך פתק שרשום עליו "אהה" מול הפנים, וכשאתה מרגיש שאתה מתכוון להגיד את זה, פשוט תהיה בשקט.
היופי הוא שמרגע שנפטרים מזה, הוא לא חוזר מעצמו.

הערב איזה נהג מונית בדרך לעבודה השתמש ב-"אה" המרגיז הזה בסיום כל משפט מטופש שטרח להוציא מפיו.