הרצאה על DRM מאת קורי דוקטורו, שניתנה ליחידת המחקר של מיקרוסופט

קורי דוקטורוב, מהכותבים ב-Boing Boing ויועץ לענייני זכויות יוצרים עבור ה-EFF, נשא הרצאה על DRM בפני יחידת המחקר של מיקרוסופט – "משהו מוזר לגמרי", כדבריו. הוא תיאר בהרצאה באופן מדויק ומבדר את תולדות "מלחמת הזכויות", וניסה אף לשכנע את מיקרוסופט לנטוש את עסקי ה-DRM לטובת עתיד פתוח יותר – עם Sony בתור דוגמה לחברה שעשתה את אותו הדבר בדיוק, והצליחה (עם הווידאו).

את ההרצאה באנגלית אפשר לקרוא כאן: http://www.craphound.com/msftdrm.txt

אני תרגמתי את ההרצאה לעברית, ואפשר לקרוא אותה בהמשך הפוסט הזה.

לפני הקריאה, אולי תרצו לדעת קצת על DRM, מתוך ההגדרה בוויקיפדיה העברית שאותה תרגמתי על פי הגרסה האנגלית:

ניהול זכויות דיגיטלי (Digital Rights Management‏, DRM) הוא מונח כללי לכל סוג של הסדר המאפשר הגבלה ושליטה על הפצה של תוכן בצורתו הדיגיטלית על ידי מפיציו. בדרך כלל, התוכן הוא עבודה המוגנת בזכויות היוצרים הנמצאות בידי המפיץ.

ועוד קצת על מחבר המאמר, קורי דוקטורוב, סופר מדע בדיוני, יועץ ל-EFF – "ארגון שנאבק למען זכויות ברשת כבר יותר מעשור", וגם כותב (כאמור) באתר BoingBoing, שהוא אחד הבלוגים הנקראים ביותר ברשת. מתוך האתר האישי שלו:

טרוריסט אופניים עירוני; מעשן בשרשרת; קופירייטר בגמילה; אגנוסטיקן פוליטי שמאלני; פריק של סרטים; וסנוב קנדי.

עדכון: תרגמתי את ההרצאה ב-2004, ומאז היא עברה מספר גלגולים של עריכות ותיקונים, וכן פורסמה בספר הקתדלרה והבזאר שהופק עבור הכנס Y2Hack4.


ההרצאה המתורגמת:

הקדמה

ברכותי, שודדים! אררר!

הגעתי לפה היום כדי לדבר איתכם על זכויות יוצרים, טכנולוגיה, וניהול זכויות דיגיטלי – DRM. אני עובד עם ה-Electronic Frontier Foundation על דברים שקשורים לזכויות יוצרים (בעיקר), ואני גר בלונדון. אני לא עורך דין – אני מעין דובר/פעיל חברתי, אבל מדי פעם מנקים אותי ועוטפים אותי בחליפת הבר-מצווה שלי, ושולחים אותי לאו"ם או לאיזה ארגון תקנים כדי לעשות צרות. אני מבלה בערך שלושה שבועות בחודש בנסיעות, ועושה דברים מוזרים לגמרי, כמו לבוא למיקרוסופט בשביל לדבר על DRM. יש לי זהות כפולה: אני גם סופר מדע-בדיוני. זה אומר שיש לי עניין אישי בסיפור הזה, כי אני חולם להתפרנס מכתיבה מאז גיל 12. אין ספק שהעניין שלי קטן בהרבה משלכם, אבל אני בטוח שהוא חשוב לי לפחות כמו שהעניין שלכם חשוב לכם. אני רוצה לשכנע אותכם ש:

  1. מערכות DRM לא עובדות.
  2. מערכות DRM מזיקות לחברה.
  3. מערכות DRM מזיקות לעסקים.
  4. מערכות DRM מזיקות ליוצרים.
  5. DRM זה מהלך לא טוב בשביל מיקרוסופט.

ההרצאה הזאת היא תיק לא קטן. מיקרוסופט הוציאה הרבה כסף על מערכות DRM, והשקיעה הרבה זמן בלשלוח אנשים כמו מרתה ובריאן ופיטר לכל מיני חדרים אפופי עשן, כדי לוודא של-DRM של מיקרוסופט יהיה מקום בעולם העתיד. חברות כמו מיקרוסופט לוקחות פניות כמו מכוניות קדילאק ישנות, ומיקרוסופט נוסעת עם ה-DRM שלה כל כך מהר, שיהיה לה קשה מאוד להסתובב בלי להסתחרר לשוליים. במקרה הטוב, אני חושב שמיקרוסופט תוכל להסיט את עצמה למסלול אחר, ולהציל לכולנו את החיים.

אז בואו נתחיל.

1. מערכות DRM לא עובדות.

הקטע הזה מתחלק לשניים:

  1. קורס רענון קצר בקריפטוגרפיה.
  2. יישום החומר על DRM.

קריפטוגרפיה – כתב סתרים – היא התורה של שמירת סודות. בתהליך הקריפטוגרפיה יש שלושה משתתפים: שולח, נמען, ותוקף (בפועל, יכולים להיות מספר תוקפים, שולחים ונמענים, אבל אנחנו נשאר ברמה הפשוטה ביותר). בדרך כלל אנחנו קוראים להם אליס, בוב וקרול.

נניח שאלו ימי יוליוס קיסר – בסביבות מלחמת גאליה. אתם צריכים לשלוח ולקבל הודעות מהגנרלים שלכם, ואתם מעדיפים שהאויב לא ידע עליהן. אתם יכולים להסתמך על הרעיון שכל מי שעשוי לתפוס את ההודעות שלכם כנראה לא יודע לקרוא, אבל זה לא סיכון שהאימפריה שלכם רוצה לקחת. אתם יכולים להפקיד את ההודעות שלכם בידיהם של שליחים נאמנים, שילעסו אותן ויבלעו אותן אם יתפסו אותם – אבל זה לא יעזור אם בראד פיט וחבריו לובשי החצאיות ישפדו את השליח בחץ לפני שהוא יבין מה פגע בו.

אז אתם מצפינים את ההודעות שלכם עם משהו כמו ROT-13, צופן כל אות באנגלית עוברת חצי דרך קדימה באלפבית – היו עושים את זה פעם בקבוצות דיון ברשת, לחומרים שלא מתאימים למקומות עבודה – זה היה בתקופה כשלאנשים בקבוצות דיון עוד היה אכפת ממקום העבודה שלהם בכלל – A הפכה ל-N‏, B הפכה ל-O‏, C ל-P, וכו'. לפענוח, פשוט צריך להוסיף שוב 13 – N חזרה להיות A‏, O ל-B, וכו' והלאה.

זאת שיטה די עלובה – ברגע שמישהו עולה על האלגוריתם, הסוד שלכם אבוד.

אז אם אתם יוליוס קיסר, אתם דואגים מאוד שהשליחים והשליחויות ישארו סודיים. הבנתם את זה? אתם אוגוסטוס, ואתם צריכים לשלוח לבראד פיט הודעה בלי שססיוס (לפי מקורות מוסמכים, פירוש המילה הוא 'דמוי גבינה', או 'גבינתי') ישיג אותה. אז אתם נותנים את ההודעה לדיאטומקוס, הרץ המהיר באימפריה, ואתם מצפינים אותה ב-ROT-13 ושולחים אותו מחוץ לחומות באמצע הלילה, בלי שאף אחד ידע על זה. לססיוס יש מרגלים בכל מקום – מסביב לחומות ולאורך הדרך, ואם אחד מהם ישלח חץ בדיאטומקוס, הם ישיגו את ההודעה שלכם, ואז אם הם יפענחו את הצופן – נדפקתם באמת. אז הקיום של ההודעה הוא סוד. הצופן הוא סוד. ההודעה המוצפנת היא סוד. זה הרבה סודות, וככל שיש יותר סודות, אתם פחות בטוחים, במיוחד אם שיתפתם את אחד הסודות האלה. סודות משותפים הם כבר לא ממש סודיים.

הזמן עובר, דברים קורים, ואז טסלה ממציא את הרדיו ומארקוני לוקח לו את כל התהילה. אלו חדשות טובות וגם רעות בשביל קריפטוגרפיה. מצד אחד, ההודעות שלכם יכולות להגיע לכל מקום עם מקלט ואנטנה – דבר נהדר בשביל הגייס החמישי שעובדים עבורכם על אדמת האויב. מצד שני, כל מה שצריך בשביל לצותת להודעה זה אנטנה, אז לשמור על ההודעות בסוד זה כבר לא פיתרון מעשי. כל פעם שאדולף שולח הודעה לברלין, הוא צריך להניח שצ'רצ'יל מאזין לה.

אבל זה בסדר – עכשיו יש לנו מחשבים. אמנם, מחשבים מכניים גדולים ופרימיטיביים, אבל עדיין מחשבים. מחשבים הם מכונות לסידור מספרים, ומדענים משני הצדדים פותחים במירוץ מטורף להמצאת השיטה המתוחכמת ביותר לסידור מחדש של מילים בתור מספרים, כך שהצד השני לא יוכל לפענח אותן. קיומה של ההודעה הוא כבר לא סוד – אבל הצופן כן.

אבל זה עדיין יותר מדי סודות. אם בובי לוכד את אחת ממכונות האניגמה של אדולף, הוא יכול לאסוף כל מיני מידע מודיעיני מעניין בשביל צ'רצ'יל. כמובן, אלו חדשות טובות בשבילנו ובשביל צ'רצ'יל, אבל חדשות רעות בשביל אדולף. ובסופו של דבר, אלו חדשות רעות בשביל כל מי שרוצה לשמור על משהו בסוד.

עכשיו מגיעים המפתחות: צופן שמשתמש במפתח הוא כבר יותר בטוח. אפילו אם הצופן מתגלה, אפילו אם ההודעה המוצפנת נתפסה, בלי המפתח (או הרבה מזל), תוכן ההודעה עדיין סודי. בימים שאחרי המלחמה, זה חשוב עוד יותר, כי אנחנו מתחילים להבין את מה שאני קורא לו "החוק של שנאייר": "כל אחד יכול להמציא מערכת אבטחה מחוכמת עד כדי כך, שהוא לא יוכל לחשוב על דרך לפצח אותה." פירוש הדבר הוא שהשיטה היחידה לגלות אם עשיתם טעויות בצופן שלכם, היא לבקש מכל האנשים החכמים שאתם מכירים לחשוב על דרכים לפצח אותו. אם תדלגו על השלב הזה, תמצאו את עצמכם מהר מאוד בגן עדן של שוטים, כשתוקף שיפצח את הצופן שלכם יפענח את ההודעות שלכם בשקט ויצחק עליכם מאחורי הגב.

החלק הכי טוב: יש רק סוד אחד – המפתח. עם קריפטוגרפיה של שני מפתחות, הרבה יותר קל לאליס ובוב לשמור על סודות מפני קרול, אפילו אם הם לא נפגשו לעולם. כל עוד אליס ובוב שומרים על המפתחות שלהם בסוד, הם יכולים להניח שקרול לא תצליח לקרוא את ההודעות שלהם, אפילו אם יש לה גישה חופשית לצופן ולהודעה המוצפנת. למרבה הנוחות, המפתחות הם הסודות הקצרים והפשוטים ביותר, ולכן קל אפילו יותר לשמור עליהם מפני קרול. כיפאק-היי לבוב ואליס!

עכשיו, ניישם את זה על DRM.

ב-DRM, התוקף הוא גם הנמען. זה כבר לא אליס ובוב וקרול, רק אליס ובוב. אליס מוכרת לבוב DVD. היא מוכרת לבוב נגן DVD. על ה-DVD יש סרט – נניח, שודדי הקריביים – והוא מוצפן עם אלגוריתם שנקרא CSS – Content Scrambling System. בנגן ה-DVD יש מפענח CSS.

בואו נראה איזה סודות יש כאן: הצופן ידוע לכל. ההודעה המוצפנת נמצאת ללא ספק בידי האויב, ארררר. אז מה? כל עוד המפתח נשמר בסוד, אנחנו בסדר.

זה בדיוק העניין. אליס רוצה שבוב יקנה ממנה את שודדי הקריביים. בוב יקנה את שודדי הקריביים רק אם הוא יכול לפענח את הצפנת ה-CSS בנגן ה-DVD שלו. אחרת, ה-DVD של בוב יהפוך להיות תחתית לכוס. אז אליס חייבת לתת לבוב – התוקף – את המפתח, הצופן, וההודעה המוצפנת.

והבלגן חוגג.

מערכות DRM מפוצחות בדרך בכלל בכמה דקות, לפעמים ימים. לעיתים נדירות, חודשים. זה לא בגלל שמי שמפתח אותם טיפש. זה לא בגלל שמי שמפצח אותם חכם. זה לא בגלל שיש פגם באלגוריתם. בסופו של דבר, לכל מערכות ה-DRM יש נקודת תורפה משותפת: הן מספקות לתוקף את ההודעה המוצפנת, את הצופן, ואת המפתח. ברגע זה, הסוד כבר לא סודי יותר.

2. מערכות DRM מזיקות לחברה.

הרימו את היד אם אתם חושבים משהו בסגנון של "אבל DRM לא צריך להיות חסין מפני תוקפים חכמים, רק מפני משתמשים ממוצעים! DRM זה כמו פס האטה!"

הורידו את הידיים.

הרעיון הזה מופרך משתי סיבות: אחת טכנית, ואחת חברתית. ושתיהן עדיין מזיקות לחברה.

זו הסיבה הטכנית: אני לא צריך להיות פורץ כדי לעקוף את ה-DRM שלכם. אני רק צריך לחפש בגוגל, קאזה, או בכל מנוע חיפוש כללי אחר את היצירה הלא מוצפנת, שמישהו חכם יותר ממני שיתף.

הרימו את היד אם אתם חושבים משהו כמו "אבל NGSCB (Next-Generation Secure Computing Base , רי"ה) יכול לפתור את הבעיה הזאת: ננעל את כל הסודות על מעגל מודפס ונדביק את הכל עם אפוקסי." הורידו את הידיים.

הרימו את היד אם אתם מהכותבים של מאמר ה-Darknet.

כל מי שהיה בקבוצה הראשונה – הכירו את הכותבים של מאמר ה-Darknet. זה מאמר שאומר, בין היתר, ש-DRM יכשל מהסיבה הזאת בדיוק.

הורידו את הידיים, חבר'ה.

זו הסיבה החברתית ש-DRM לא יעבוד: לוודא שמשתמש הגון ישאר הגון זה כמו לוודא שמשתמש נמוך לא יהיה גבוה. מפתחים של מערכות DRM אומרים שהטכנולוגיה שלהם אמורה להיות חסינה מפני משתמשים ממוצעים, לא מפני גופי פשע מאורגן כמו הקבוצות האוקראיניות המפיקות מיליונים של עותקים פיראטיים באיכות גבוהה. היא לא אמורה להיות חסינה מפני סטודנטים מתוחכמים. היא לא אמורה להיות חסינה מפני אלו שיודעים לערוך את ה-Registry, או ללחוץ על Shift ברגע הנכון, או להשתמש במנוע חיפוש. בסופו של דבר, המשתמשים שמפניהם מערכות DRM מגינות הם המשתמשים הכי פחות מתוחכמים שיש.

הנה סיפור אמיתי על משתמשת שאני יודע שנעצרה על ידי DRM. היא חכמה, בוגרת מכללה, ולא מבינה כלום במכשירים אלקטרוניים. יש לה שלושה ילדים. יש לה נגן DVD בסלון ומכשיר וידאו ישן בחדר הילדים. יום אחד היא קנתה את ה-DVD של "צעצוע של סיפור" – בשביל הילדים שלה. זו השקעה לא קטנה, ובהתחשב במרקם השוקולדי שמאפיין את כל מה שהילדים שלה נוגעים בו, היא החליטה שכדאי להעתיק את ה-DVD לקלטת וידאו ולתת את הקלטת לילדים – ככה היא תוכל להכין עותק חדש אם הקלטת הזו תיהרס. היא חיברה את הווידאו ומכשיר ה-DVD, לחצה על PLAY ב-DVD ו-RECORD בווידאו, וחיכתה.

לפני שאני אמשיך, אני רוצה שכולנו נעצור רגע לחשוב על זה. מדובר במישהי שהיא כמעט טכנופובית, אבל בכל זאת הייתה מסוגלת לפתח מודל מנטאלי מדויק מספיק כדי להבין שהיא יכולה לחבר את הכבלים בסדר הנכון ולשכפל את התקליטור הדיגיטלי על קלטת אנלוגית. אני מניח שכל מי שיושב בחדר הזה הוא התומך הטכני של כל המשפחה שלו: זה לא יהיה נהדר אם כל החברים וקרובי המשפחה הלא-טכניים שלנו יהיו כל כך מתוחכמים ויצירתיים?

אני רוצה גם לציין שמדובר במשתמשת הגונה לחלוטין. היא לא עושה עותק בשביל השכנים ממול. היא לא עושה עותק ומוכרת אותו על שמיכה בתחנת אוטובוס. היא לא מעבירה אותו למחשב, מקודדת אותו ב-DivX ומשתפת אותו בקאזה. היא עושה משהו הגון – מעבירה אותו מפורמט אחד לפורמט אחר. היא מקליטה סרט.

אבל היא לא מצליחה. יש מערכת DRM שנקראת Macrovision, שמוטמעת – לפי חוק – בכל מכשיר וידאו, ופוגעת באות התמונה בצורה כזו שמונעת שכפול. אפשר לעקוף את Macrovision עם מכשיר שעולה בערך 10$ ב-eBay. אבל מפירת זכויות היוצרים שלנו לא יודעת את זה. היא "הגונה". חסרת תחכום טכני. לא טיפשה, שימו לב – פשוט תמימה.

מאמר ה-Darknet מתייחס לאפשרות הזאת – הוא אפילו צופה מה היא תעשה בטווח הארוך: היא תגלה את קאזה, ובפעם הבאה שהיא תרצה להביא סרט לילדים, היא תוריד אותו מהאינטרנט ותצרוב אותו בשבילם.

כדי לדחות את היום הזה ככל האפשר, עורכי הדין ובעלי הזכויות הגדולים פיתחו מדיניות הרסנית שנקראת מניעת עקיפה.

כך עובדים חוקי מניעת עקיפה: אם יש מנעול המונע גישה ליצירה המוגנת בזכויות יוצרים, אסור לפרוץ את המנעול הזה. אסור לבנות כלי שפורץ את המנעול הזה. אסור להגיד למישהו איך לבנות את הכלי הזה. בית משפט אחד אפילו קבע שאסור להגיד למישהו איפה הוא יכול לברר איך לבנות כלי כזה.

זוכרים את החוק של שנאייר? כל אחד יכול להמציא מערכת אבטחה מתוחכמת עד כדי כך שהוא לא יוכל לראות את הפגמים שלה. הדרך היחידה לגלות את הפגמים היא לחשוף את אופן פעולת המערכת, ולקבל משוב מהציבור הרחב. אבל אנו חיים היום בעולם בו כל צופן המשמש להגנה על זכויות יוצרים, נמצא מחוץ לתחום למשוב מהסוג הזה. את זה גילה פרופסור להנדסה מפרינסטון בשם אד פלטן כשהוא והצוות שלו ביקשו להגיש מאמר לוועדה אקדמאית על הבעיות שב-Secure Digital Music Initiative, תוכנית לסימון תוכן שהוצעה לשימוש על ידי תעשיית המוזיקה. ה-RIAA (איגוד חברות התקליטרים בארה"ב) אימו לתבוע אותו אם רק ינסה. אנחנו נלחמנו בהם, מכיוון שאד הוא בדיוק מסוג הלקוחות שעורכי דין אוהבים – הגון ונטול רבב – וה-RIAA נסוגו. מזלו של אד. אולי לבא בתור לא יהיה כל כך הרבה מזל.

למעשה, לבא בתור לא היה מזל בכלל. דמיטרי סקליירוב הוא תוכניתן רוסי שנשא הרצאה בכנס האקרים בלאס-וגאס על פרצות בהגנה של Adobe על ספרים דיגיטליים. ה-FBI זרק אותו לכלא ל-30 יום. סקליירוב עתר, חזר לרוסיה, והמקבילה הרוסית של משרד הפנים פרסמה אזהרה למדענים שלה מפני מכנסים בארה"ב, מכיוון שככל הנראה, ארה"ב הפכה למדינה שבה משוואות מסוימות הן בניגוד לחוק.

מניעת עקיפה היא כלי חזק בידיהם של אנשים שלא אוהבים תחרות. אם אתם טוענים שהתוכנה שבמנוע הרכב שלכם "מוגנת בזכויות יוצרים", תוכלו לתבוע כל מי שיבנה כלי שיתחבר אליו. וזה לא רע רק בשביל המכונאים – תחשבו על כל חולי ההגה שרוצים להתקין שבבים במכוניות שלהם בשביל לכוונן את הגדרות הביצועים. יש חברות כמו Lexmark, שטענה שמיכלי הטונר שלה מוגנים בזכויות יוצרים – בגלל שיש בהם תוכנה שמפעילה מתג שאומר "אני ריק" כשהטונר נגמר – ותבעה מתחרים שייצרו מיכלים ממוחזרים שמאפסים את המתג. אפילו יצרנים של דלתות מוסך הצטרפו לחגיגה, וטענו שהתוכנה במקלטים שלהם מוגנת בזכויות יוצרים. מכוניות, מיכלי טונר, ודלתות מוסך מוגנים בזכויות יוצרים. מי הבא בתור, בתי נורה מוגנים בזכויות יוצרים?

חוקי מניעת עקיפה הם חדשות רעות אפילו בהקשר הלגיטימי – סליחה, "המסורתי" – של זכויות יוצרים, כמו סרטים בתקליטורי DVD. זכויות יוצרים הן איזון עדין. ליוצרים ולנציגיהם נשמרות זכויות מסוימות, אבל גם לציבור הרחב יש זכויות. לדוגמה, לסופר אין זכות למנוע ממישהו להתאים את הספרים שלו לשימוש על ידי עיוורים. יותר מכך, לסופר אין הרבה זכויות לשלוט על מה שאפשר לעשות עם הספרים שלו אחרי שרוכשים אותם באופן חוקי. אם אני קונה את הספר, הציור, או ה-DVD שלך, הוא שייך לי. קניין שלי. לא "קניין רוחני" שלי – סוג מופרך של רכוש-מדומה מחורר ביוצאי דופן ומגבלות – אלא רכוש מוחשי, גשמי ואמיתי – מהסוג שבתי משפט מטפלים בו באמצעות חוקי קניין מזה מאות שנים.

אבל מניעת עקיפה מאפשרת לבעלי הזכויות להמציא לעצמם זכויות חדשות ומסעירות שמפקיעות לטובתם את הבעלות שלכם על הרכוש הגשמי שלכם – כלומר, לכתוב חוקים פרטיים בלי שיצטרכו לתת על כך דין וחשבון. קידוד אזורי ב-DVD זו דוגמה טובה לכך. אין שום חוק זכויות יוצרים שאני יודע עליו, פה או בכל מקום אחר, שאומר שהמחבר יכול לשלוט במקום בו אנחנו נהנים מהיצירות שלו – מרגע ששילמנו עליהן. אני יכול לקנות ספר ולזרוק אותו לתיק, ולקחת אותו איתי לכל מקום בעולם, מטורונטו לטימבוקטו, ואני אוכל לקרוא אותו בכל מקום שאני אגיע אליו: אני אפילו יכול לקנות ספרים באמריקה ולקחת אותם לבריטניה, למרות שלסופר יש חוזה הפצה בלעדי עם הוצאה לאור בריטית שמוכרת אותם בבריטניה במחיר כפול מהמחיר בארה"ב. כשאסיים, אוכל למכור אותו או למסור אותו למישהו בבריטניה. עורכי דין של זכויות יוצרים קוראים לזה "מכירה ראשונית" (First Sale, רי"ה), אבל אולי יהיה יותר פשוט לקרוא לזה "קפיטליזם".

המפתחות לפענוח סרטי DVD נשלטים על ידי ארגון הנקרא DVD-CCA, ויש להם רשימה של דרישות מכל מי שרוצה לקבל מהם מפתח. בין הדרישות, יש משהו שנקרא קידוד-אזורי: אם אתם קונים DVD בצרפת, יהיה לו סימון שאומר "אני DVD אירופאי". קחו את ה-DVD הזה לאמריקה, ונגן ה-DVD האמריקני שלכם ישווה את הסימון הזה לרשימת הסימונים שמותר לו לנגן, ואם הם לא יתאימו, הוא יגיד לכם שאסור לו לנגן את התקליטור הזה.

תזכורת: אין חוק זכויות יוצרים שאומר שליוצר מותר לעשות את זה. כשכתבנו את חוקי זכויות היוצרים ונתנו ליוצרים את הזכויות לשלוט בתצוגה, בביצועים, בשכפול, בעבודות נגזרות, וכו', לא שכחנו לדבר על "גיאוגרפיה" בטעות. השארנו אותה בחוץ בכוונה.

אז כשתקליטור DVD מצרפת לא מנגן באמריקה, זה לא בגלל שזה לא חוקי: זה בגלל שהאולפנים המציאו מודל עסקי, ואז המציאו חוקים כדי שיתמכו בו. התקליטור הוא הרכוש שלכם, וגם הנגן, אבל אם תפצחו את הקידוד האזורי כדי לנגן את התקליטור בנגן, תעברו על חוקי מניעת העקיפה.

זה מה שקרה ליון יוהאנסן, נער נורווגי שרצה לצפות בתקליטורי DVD מצרפת בנגן DVD נורווגי. הוא וכמה חברים שלו כתבו קוד שפורץ את CSS, ומאפשר לו לנגן כל תקליטור בכל נגן. הוא הפך לפושע מבוקש באמריקה; בנורווגיה, האולפנים לחצו על השלטונות והוא הועמד למשפט, על "השגת גבול לא חוקית למערכת מחשב." כשעורכי הדין של ההגנה שאלו "הגבול של איזה מחשב בדיוק?" התשובה הייתה: "שלו."

הרכוש הקנייני האמיתי, המוחשי והממשי שלו, הופקע מידיו על ידי קניין רוחני מוזר, רעיוני ומטאפורי ב-DVD שלו: בשביל ש-DRM יעבוד, הנגן שלכם צריך להפוך להיות הרכוש של מי שעשה את התקליטור שאתם מנגנים בו.

3. מערכות DRM מזיקות לעסקים.

זה החלק הגרוע ביותר של DRM: האנשים שעושים נגנים יכולים להחליט מה אפשר לנגן בהם, והאנשים שעושים תקליטורים יכולים לקבוע את דרכי הפעולה של הנגנים שמנגנים אותם.

העקרון הזה לא היה קיים מעולם: למעשה, המצב הרגיל היה תמיד בדיוק ההיפך. תחשבו על כל הדברים שאפר לחבר לכניסות במחשב שלכם, שהמתכננים של הכניסות הללו מעולם לא חשבו עליהם. הכלכלה החזקה וההתפתחות המהירה שלנו הם תוצרי לוואי של היכולת של כל אחד לייצר מוצר שיתחבר לכל מוצר אחר: החל ממכונת גילוח שמתחברת לקצה של שואב אבק, ועד לתמנון שיוצא משקע המצית באוטו שלכם. ממשקים תקניים שכל דבר יכול להתחבר אליהם הם מה שהופך גיקים למיליונרים.

בתי המשפט מאשרים את הקביעה הזו כל פעם מחדש. בארה"ב, זה היה פעם לא חוקי לחבר משהו שלא הגיע מ-AT&T לשקע הטלפון. הם טענו שזה היה בשביל להגן על הרשת, אבל בעצם, זה היה בשביל לתמוך במנגנון הסחיטה של AT&T, לפיו נגבו דמי שכירות על מכשירי טלפון, עד שכולם שילמו עליהם עשרות פעמים יותר משווים האמיתי.

כשהאיסור בוטל, נוצר שוק הטלפונים של יצרני צד-שלישי – טלפונים לילדים בצורה של מיקי מאוס, מזכירות אלקטרוניות, טלפונים אלחוטיים, מדונות – ביליוני דולרים של פעילות כלכלית, שעד אז נחסמו על ידי הממשק הסגור. שימו לב, AT&T הייתה אחת מהמרוויחות העיקריות מכך: גם הם נכנסו לעסקי ייצור הטלפונים.

DRM הוא המקבילה של עולם התוכנה לממשקי חומרה סגורים. רוברט סקובל (עובד מייקרוסופט בעת הפרסום, רי"ה) הוא איש תוכנה שכותב בלוג מצוין, בו הוא כתב לאחרונה מאמר על הדרך הטובה ביותר להגן על ההשקעה במוזיקה דיגיטלית. האם לקנות מוזיקה עם ה-DRM של אפל או עם ה-DRM של מיקרוסופט? סקובל טוען שמוזיקה ממיקרוסופט היא השקעה בטוחה יותר, מכיוון שמיקרוסופט מעניקה יותר רשיונות שימוש ל-DRM שלה, ולכן יש מבחר גדול יותר של מכשירים שיוכלו לנגן את התקליטים הווירטואליים שלכם.

רעיון מוזר כל כך: אנחנו צריכים לבחור את המוזיקה שנקנה על בסיס מבחר הנגנים שחברת התקליטים מרשה לנו להשתמש בהם! זה כמו להגיד למישהו לקנות וידאו Betamax במקום Edison Kinetoscope, בגלל שתומס אדיסון לא אוהב להעניק רשיונות לשימוש בפטנטים שלו; וכל זאת תוך התעלמות מהעובדה שהעולם כולו צועד לעבר תקן ה-VHS, הפתוח יותר.

זה לא עסק טוב. DVD זה פורמט שבו מי שיוצר את התקליטים יכול גם לשלוט באופן הפעולה של הנגנים. עכשיו תשאלו את עצמכם – כמה חידושים היו בעשור האחרון בנגני ה-DVD? הם נהיו קטנים יותר וזולים יותר, אבל איפה אותם שווקים חדשים ומדהימים למכשירי DVD שנפתחו על ידי מכשירי הווידאו? חברה אחת מייצרת את נגן ה-DVD הראשון המבוסס על כונן קשיח – מכשיר שיכול להכיל 100 סרטים – והם גובים עבורו 27,000$. מדובר פה ברכיבים בכמה אלפי דולרים – כל השאר זה המחיר של מניעת תחרות.

4. מערכות DRM מזיקות ליוצרים.

אבל מה עם היוצרים? יוצר הסרטים החרוץ, הסופר עם כתמי הדיו, כוכב הרוק עם החולשה להרואין? אנו בני המעמד היוצר משמשים קמע למאבק עבור כל הצדדים המעורבים בו: ה-RIAA וה-MPAA מצביעים עלינו ואומרים "הילדים! אולי בבקשה תחשבו על הילדים?" ומשתפי הקבצים אומרים, "בטח, אנחנו חושבים על היוצרים, אבל חברות התקליטים זה רק תאגידים וכסף, למי אכפת מה קורה לכם?"

כדי להבין מה ש-DRM עושה לאמנים, צריך להבין כיצד זכויות יוצרים וטכנולוגיה קשורים זה לזה. זכויות יוצרים הן בבסיסן עניין טכנולוגי, מכיוון שמה שהן מנסות לשלוט עליו – העתקה, שידור, וכו' – הם ביסודם עניינים טכנולוגיים.

גלילי הפסנתר היו המערכת הראשונה להעתקה זולה של מוזיקה. הם הומצאו בתקופה בה צורת הבידור העיקרית באמריקה הייתה להביא פסנתרן מוכשר לסלון, ולשיר לצלילי המוזיקה שהוא ממנגן. תעשיית המוזיקה הייתה מורכבת בעיקר ממוציאים לאור של גליונות תווים.

הפסנתר המנגן היה מערכת נגינה והקלטה דיגיטלית. חברות לגלילי פסנתר קנו גיליונות תווים, והעתיקו את התווים המודפסים עליהם לאפסים ואחדים על גליל ארוך של סרט מחשב – ומכרו אותם באלפים – במאות אלפים – במיליונים. הם עשו את זה בלי לשלם אגורה אחת למוציאים לאור של גליונות התווים. הם היו שודדי מוזיקה דיגיטליים. אררר!

כפי שניתן לצפות, המלחינים והמוציאים לאור השתגעו. סוסה (ג'ון פיליפ סוסה, מלחין אמריקאי, רי"ה) הגיע לקונגרס, ואמר: "המכונות המנגנות האלה יהרסו את ההתפתחות האמנותית של המוזיקה במדינה. כשאני היית ילד … בלילות הקיץ היו אנשים צעירים שרים את המילים של שירים חדשים או של שירים ישנים מול כל בית ובית. היום, המכונות השטניות האלה מנגנות ללא הפסקה. לא ישארו לנו כבר מיתרי קול. מיתרי הקול יחוסלו על ידי תהליך האבולוציה, כמו שקרה לזנב כשבני האדם ירדו מהעצים."

המוציאים לאור ביקשו מהקונגרס להחרים את הפסנתר המנגן, ולחוקק חוק לפיו כל שיטה חדשה לשכפול של מוזיקה תהיה נתונה לווטו של האיחוד התעשייתי שלהם. למזלנו, הקונגרס יודע מה טוב בשבילו, והחליט לא להפוך את צורת הבידור המרכזית באמריקה לפשע.

אבל זה לא פתר את בעיית התשלום לאמנים. החוקה מגדירה את מטרת זכויות היוצרים באמריקה: קידום האמנות והמדעים. למלחינים היה טיעון מתקבל על הדעת, לפיו הם ילחינו פחות אם יפסיקו לשלם להם על זה – אז הקונגרס צריך היה למצוא פתרון. זה מה שהם חשבו עליו: כל מי שישלם למוציא לאור שני סנטים, יוכל לייצר גליל פסנתר אחד של כל שיר שאותו מוציא לאור הוציא לאור. המוציאים לאור לא יכלו לסרב, ואף אחד לא היה צריך לשלם לעורכי דין 200$ לשעה בשביל שיתווכחו אם התשלום צריך להיות שני סנט או חמישה.

הרישיון הכפוי הזה עדיין תקף גם היום: כשג'ו קוקר שר את "With a Little Help from My Friends", הוא משלם סכום קבוע למוציא לאור של הביטלס – אפילו אם רינגו ממש שונא את הרעיון. אם תהיתם פעם איך סיד וישס שכנע את אנקה לתת לו לשיר את "My Way" – עכשיו אתם יודעים. הרישיון הכפוי הזה יצר עולם בו פי אלף יותר אנשים הרוויחו פי אלף יותר כסף מפי אלף יותר מוזיקה שהגיעה לפי אלף יותר אנשים.

הסיפור הזה חוזר על עצמו לאורך כל המאה, כל עשר או חמש-עשרה שנים בערך. מהפכת הרדיו הייתה אפשרית בעזרת רישיון אחיד התנדבותי – חברות המוזיקה התאגדו וביקשו הסכמה כוללת, כדי שהם יוכלו להציע את כל המוזיקה שלהם במחיר קבוע. הטלוויזיה בכבלים בחרה ברישיון כפוי – הדרך היחידה שמפעילים של ערוצי טלוויזיה בכבלים יכלו להשיג תכנים לשידור הייתה לקלוט אותם ולהעביר אותם בכבלים שלהם באופן פיראטי, והקונגרס מצא לנכון להסדיר את העניין בחוק, במקום להתעסק עם מכשירי הטלוויזיה של קהל הבוחרים שלו.

לפעמים, בתי המשפט והקונגרס החליטו פשוט לבטל זכויות. זה מה שקרה עם הווידאו. כשסוני הוציאה את הווידאו ב-1976, האולפנים כבר החליטו איך תראה החוויה של צפייה בסרט בסלון. הם העניקו רישיון לשימוש ביצירות שלהם במכונה שנקראת Discovision, שניגנה תקליטים גדולים לקריאה בלבד. אבטיפוס של DRM.

אנשי זכויות היוצרים של אותם הימים לא חשבו שלווידאו יש הרבה סיכוי. סוני טענה שהווידאו מאפשר שימוש הוגן – שימוש שמוגדר על ידי בית משפט כשימוש שלא מהווה הפרה של זכויות יוצרים, על בסיס ארבע גורמים: האם השימוש משנה את היצירה למשהו חדש, כמו קולאג'; האם נעשה שימוש בכל היצירה או רק בחלקה; האם היצירה אמנותית או בעיקרה עובדתית; והאם השימוש פוגע במודל העסקי של היוצר.

אבל Betamax לא עמד באף אחד מהדרישות האלה: כשהקלטתם סרט הוליוודי מהטלוויזיה, עשיתם שימוש מלא בעבודה יצירתית מבלי לשנות אותה למשהו חדש, באופן שפוגע ישירות בשיטת הרישוי של Discovision.

ג'ק ואלנטי, הדובר של תעשיית הסרטים, אמר לקונגרס ב-1982 שהווידאו יהיה עבור תעשיית הסרטים, כמו "כמו החונק מבוסטון עבור אישה לבדה בבית".

אבל בית המשפט העליון של ארה"ב פסק נגד הוליווד ב-1984, וקבע שכל מכשיר שמאפשר שימוש מהותי שאינו מפר את זכויות היוצרים הוא חוקי. במילים אחרות, "אנחנו לא קונים את עניין ה'חונק מבוסטון' הזה: אם המודל העסקי שלכם לא יכול לעמוד בפני פיתוח של מכשיר חדש לשימוש כללי, הגיע הזמן להשיג לעצמכם מודל עסקי אחר – או לפשוט את הרגל."

הוליווד מצאה מודל עסקי אחר, כמו שמצאו המשדרים, כמו שמצאו אמני הוודביל, כמו שמצאו חברות המוזיקה – והם עשו יותר סרטים, שילמו כסף ליותר אמנים והגיעו לקהל רחב יותר.

יש דבר אחד שמשותף לכל מודל עסקי חדש של אמנות: הוא מאמץ את המדיום בו הוא מתקיים.

זה המאפיין המרכזי של כל מדיום מצליח חדש: נאמנות עצמית. התנ"ך של לות'ר נהיה מצליח כל כך מסיבות שונות לחלוטין מהסיבות שבגללן הצליחו ספרי התנ"ך שהועתקו ידנית על ידי נזירים: הוא היה מכוער, הוא לא היה כתוב בלטינית כנסייתית, הוא לא הוקרא בקול רם על ידי מישהו שפירש אותו עבור קהל של הדיוטות, הוא לא ייצג שנים של מסירות במ' הידיעה על ידי מישהו שהקדיש את החיים שלו לאלוהים. מה שהפך את התנ"ך של לותר לסיפור הצלחה היה הגמישות שלו: הוא היה פופולרי יותר בגלל התפוצה שלו. כל גורמי ההצלחה של מדיום חדש מחווירים לעומת יכולת התפוצה שלו. האורגניזמים המצליחים ביותר על כדור הארץ הם אלו שמתרבים יותר: חרקים וחיידקים, נמטודות ווירוסים. הִתרבות היא האסטרטגיה הטובה ביותר להשרדות.

גלילי פסנתר לא נשמעו טוב כמו פסנתרן מיומן – אבל הם היו זמינים בקנה מידה גדול בהרבה. לרדיו לא היו את ההיבטים החברתיים של הופעה חיה, אבל היו יותר אנשים שיכלו לבנות מקלט ולכוון אותו כמו שצריך, מאשר שאפשר היה להכניס לאולם הוודביל הגדול ביותר. קובצי MP3 לא מגיעים עם חוברת מילים, הם לא נמכרים בחנויות דיסקים מידיהם של מוכרים מגניבים שיכולים לעזור לכם לבחור את האלבומים הנכונים, וקבצים חתוכים או באיכות נמוכה נפוצים בכל מקום: פעם הורדתי עותק בן 12 שניות של "היי ג'וד" מהנאפסטר המקורי. אבל בכל זאת – קובצי MP3 מנצחים את הדיסקים. אני כבר לא יודע מה לעשות עם הדיסקים שלי: אני קונה אותם, אבל הם כמו שקיות הבד היפות שמקבלים בחנויות יוקרה: הם נראים טוב, ואני לא רוצה לזרוק אותם, אבל באמת – כמה כאלה אפשר בכלל להחזיק? אני יכול לשים 10,000 שירים על המחשב הנייד שלי, אבל ערימה מקבילה של דיסקים, עם חוברות מילים והכל – זו מעמסה מיותרת לחלוטין: מדף שלם בשטח האחסון שאני שוכר במרתף בבניין שלי.

הנה שני הדברים שהכי חשוב לדעת על מחשבים ועל האינטרנט:

  1. מחשב הוא מכונה לסידור של ביטים.
  2. האינטרנט היא מכונה להזזה של ביטים ממקום למקום, במהירות ובזול.

מדיום חדש שמבוסס על האינטרנט ועל מחשבים חייב לאמץ לחיקו את שתי העובדות האלה, ולא להלחם בהן. בית דפוס של עיתון הוא מכונה להדפסה מהירה של דפי עיתון זולים ומלכלכים: אם תדפיסו בו ליטוגרפיות, תקבלו זבל. אם תדפיסו בו עיתונים, תקבלו את הבסיס לחברה חופשית.

אותו דבר נכון גם לגבי הרשת: בימי השיא של נאפסטר, מנהלי חברות תקליטים הופיעו בכנסים וועדות ואמרו לכולם שנאפסטר אבודה מראש, בגלל שאף אחד לא רוצה קובצי MP3 באיכות נמוכה, בלי חוברות מילים, עם שירים שמפסיקים לפני הזמן ושמות שלא מאויתים כהלכה.

היום אנחנו שומעים מוציאים לאור של ספרים אלקטרוניים אומרים זה לזה ולכל מי שמוכן להקשיב להם שהמחסום של ספרים אלקטרוניים הוא רזולוציה (רמת הפרדה, איכות תצוגה, רי"ה). זה שטויות, כמו גם כל הסיפור הזה על כמה שספרים נראים טוב על המדף ואיך שהם מריחים והקלות שבה אפשר להכנס אתם לאמבטיה – שטויות. אלו דברים מובנים מאליהם ולא נכונים, כמו הרעיון שהרדיו יתחיל להצליח באמת ברגע שהם יבינו איך למכור לכם נקניקיות בהפסקה דרכו, או שסרטי קולנוע ממש יפרצו קדימה ברגע שהשחקנים יוכלו לצאת החוצה לקידה והדרן אחרי שהסרט נגמר. או שמה שהמהפכה הפרוטסטנטית צריכה באמת זה ספרי תנ"ך לותראניים עם פירושים בשוליים וכומר להשכרה שיקריא לכם בקול את דברי האלוהים האישיים שלכם.

מדיה חדשה לא מצליחה בגלל שהיא אותו דבר כמו המדיה הקודמת, רק טובה יותר. היא מצליחה בגלל שהיא פחות טובה מהמדיה הקודמת במה שהמדיה הישנה הייתה טובה בו, אבל טובה יותר בדברים שהמדיה הישנה הייתה גרועה בהם. ספרים מצטיינים בצבע הנייר הלבן שלהם, באיכות ההדפסה הגבוהה, בדרישות התשתית הנמוכות, במחיר הנמוך, ובחד-הפעמיות שלהם. ספרים אלקטרוניים מצטיינים בלהיות זמינים בכל מקום בעולם באותו זמן בחינם, בצורה כל כך גמישה שאפשר פשוט להדביק אותם לתוך צ'אט או להפוך אותם לרשימת תפוצה של עמוד-אחד-ביום.

ההוצאה לאור האלקטרונית המצליחה היחידה – מיליוני עותקים מופצים ונקראים – היא סצינת הספרים המופצים באופן לא חוקי ברשת. המוציאים לאור הלגיטימיים היחידים שזוכים להצלחה כלשהיא עם ספרים אלקטרוניים הם אלו שהספרים שלהם חוצים את גבולות הרשת ללא קשיים: מוציאים לאור כמו Baen Books או Tor – ההוצאה שלי – שהקטלוגים שלהן זמינים כקובצי ASCII, HTML או PDF.

ספרים אלקטרוניים תלויי חומרה, כאלו עם מערכות DRM המגבילות שימוש והעתקה, נכשלים לגמרי. המכירות נמדדות בעשרות, לפעמים אלפים. מדע בדיוני זה עסק נישה, אבל כשמודדים את המכירות בעשרות, זה כבר בכלל לא עסק – זה תחביב.

כל אחד מכם קורא יותר ויותר מילים מיותר ויותר צגים במשך כל יום בקריירה המקצועית שלכם. אתם גם קוראים פחות ופחות מילים מניירות רגילים. המנהל הדינוזאור שמדפיס את האימיילים שלו ומקריא את התגובות למזכירה הוא כמו קורבן תאונת דרכים בשולי אוטוסטרדת המידע.

היום, ברגע זה ממש, אנשים קוראים מיילים מעל מסכים בכל שעה פנויה שיש להם. הילדים שלכם בוהים בגיימבוי שלהם עד שהעיינים שלהם נופלות. באירופה, ילדים מצלצלים בפעמוני הדלת עם בוהן למודת קרבות SMS במקום עם האצבע.

ספרי נייר הם פשוט האריזה בה ספרים מגיעים. בתי דפוס זולים כמו ה- Bookmobile של ה-Internet Archive שיכולים להפיק בדקה ספרים בהדפסה איכותית וכריכה צבעונית עבור דולר אחד הם העתיד של ספרי נייר: כשאתם זקוקים לגרסת נייר של ספר, אתם מייצרים אחת – או חלק ממנה, וזורקים אותה לפח כשאתם מסיימים. כשנחתתי ביום שני צרבתי כמה דיסקים מאוסף המוזיקה שלי בשביל להקשיב להם במכונית השכורה. כשאני אחזיר את המכונית, אני לא אקח איתי את הדיסקים. מי צריך אותם?

כל פעם שטכנולוגיה חדשה עמדה בניגוד לזכויות היוצרים, שינינו את זכויות היוצרים. זכויות יוצרים זה לא עניין מוסרי, זה עניין תועלתני בלבד. אין שום דבר מוסרי בלשלם למלחין על הזכויות להשתמש במוזיקה שלו, אין שום דבר לא-מוסרי בלהקליט סרט טלוויזיה בלי לשלם על זה להוליווד. זכויות יוצרים הן פשוט הדרך הטובה ביותר לאזן את שני הצדדים בצורה כזו שזכויות הרכוש של אנשים על התקליטים ומכשירי הווידאו שלהם תשמרנה, ולוודא שליוצרים יהיו מספיק גזרים תלויים בקצה המקל כדי שימשיכו לעשות תוכניות טלוויזיה ומוזיקה וספרים וציורים. טכנולוגיה שעומדת בניגוד לזכויות יוצרים עושה זאת בגלל שהיא מפשטת ומוזילה את היצירה, השכפול וההפצה. עסקי זכויות היוצרים הקיימים מנצלים חוסרי יעילות בשיטות הישנות להפקה, שכפול והפצה, והטכנולוגיות החדשות תפגענה בהם. אבל טכנולוגיה חדשה תמיד נותנת לנו יותר יצירות ובקנה מידה גדול יותר: בשביל זה בכלל יש לנו טכנולוגיה.

טכנולוגיה יוצרת פרנסה טובה יותר עבור אמנים רבים יותר. זה היה ברור באופן מוחשי בכל שלב במאבק זכויות היוצרים, עוד מאז גלילי הפסנתר. כשזכויות יוצרים וטכנולוגיות מתנגשות, זכויות היוצרים הן אלו שמשתנות.

מה שאומר שזכויות היוצרים של היום – שמערכות DRM נועדו לתמוך בהן – לא ירדו מהר סיני על שני לוחות הברית. הן נוצרו בתקופת חיינו, כדי לפנות מקום למציאות הטכנולוגית שיצרו הממציאים של דורות קודמים. אם ננטוש היום את דרך החדשנות, נמנע מאמני המחר את העסקים החדשים והקהלים החדשים שהאינטרנט והמחשבים יכולים לתת להם.

5. DRM זה מהלך לא טוב בשביל מיקרוסופט.

כשסוני הוציאה את הווידאו, היא יצרה נגן תקליטים שיכול לנגן את התקליטים של הוליווד, אפילו אם הוליווד לא אהבה את הרעיון. התעשייה שצמחה על גב הווידאו – השכרת סרטים, הקלטה מטלוויזיה, מצלמות ווידאו, אפילו צלמי אירועים – הרוויחו מיליונים עבור סוני והחבורה שלה.

זה היה עסק טוב – אפילו שסוני הפסידה במלחמה בין Betamax ו-VHS, הכסף שמכשירי הווידאו שמו על השולחן היה מספיק בשביל לפצות על כך.

אבל אז סוני הלכה וקנתה חברת בידור קטנה יחסית, והתחילה לפשל בגדול. כשה-MP3 הגיע וכל קוני הווקמנים של סוני התחננו לנגן MP3 ללא רכיבים נעים, סוני נתנה ליחידת המוזיקה שלה לנהל את ההצגה: במקום לייצר ווקמן MP3 עם קיבולת גדולה, סוני הוציאה לשוק את ה-MUSIC CLIPS – התקנים קטנים ומועטי קיבולת שניגנו בפורמטים נחותים עם DRM כמו Real ו-OpenMG. הם הוציאו הרבה כסף בשביל להוסיף למכשירים האלה "יתרונות" שמנעו מהלקוחות להעתיק את המוזיקה בין המכשירים שלהם. אף אחד לא קנה את זה.

היום, עסק הווקמן של סוני כבר מת לגמרי. המובילים בשוק הם חברות סינגפוריות קטנות כמו CREATIVE LABS – סוג החברות שסוני הייתה פעם מועכת כמו ג'וק, לפני שיחידת הבידור שלה הפכה אותה לשמנה ומסורבלת – וחברות מחשבים כמו אפל.

זה קרה בגלל שסוני ייצרה מוצר שלא הייתה לו דרישה. הרי אף לקוח של סוני לא קם יום אחד בבוקר ואמר "לעזאזל, למה סוני לא מקדישה מאמצי תכנון יקרים כדי שאני אוכל לעשות פחות עם המוזיקה שלי?" ברגע שנתנו להם אפשרות אחרת, הלקוחות של סוני ברחו בהמוניהם.

אותו הדבר קרה להרבה אנשים שאני מכיר שהעבירו את הדיסקים שלהם ל-WMA. אתם מכרתם להם תוכנות שייצרו קבצים קטנים יותר שנשמעים טוב יותר מ-MP3, אבל גם סידרתם את זה ככה שאפשר יהיה לנגן את השירים האלה רק על מחשב אחד. מה שזה אומר, זה שכשהם גיבו את המוזיקה שלהם על כונן קשיח אחר בשביל להתקין מחדש את מערכת ההפעלה שלהם (משהו שאנשים עושים הרבה יותר עכשיו כשתוכנות זדוניות נעשות נפוצות יותר מתמיד), הם גילו שאחרי שהם העתיקו בחזרה את המוזיקה שלהם, הם כבר לא יכלו לנגן אותה. הנגן חשב שמערכת ההפעלה החדשה היא מחשב חדש, ונעל אותם מחוץ למוזיקה שלהם.

אין דרישה ל"תכונה" הזו. אף אחד מהלקוחות שלכם לא רוצה שתעשו שינויים יקרים במוצרים שלכם, כדי להפוך את הגיבוי והשחזור לקשים אפילו יותר. והלקוחות שלכם לא יהיו במצב רוח סלחני כל כך כשהם ינסו להתאושש מכישלון טכנולוגי קטסטרופאלי.

אני מדבר מניסיון. בגלל שאני קונה PowerBook חדש כל עשרה חודשים, ובגלל שאני תמיד מזמין את הדגמים החדשים יום אחד אחרי שמציגים אותם, אני מקבל מאפל הרבה מוצרים פגומים. זה אומר שהגעתי לגבול שלושת המחשבים של ה-DRM של אפל מהר מאוד. יום אחד גיליתי שאני לא יכול לנגן מוזיקה בשווי אלפי דולרים שהורדתי מ-iTunes, בגלל שאחד מהמחשבים המורשים שלי היה פגום ואפל פירקו אותו לחלקים, אחד אחר היה במעבדת תיקון של אפל, והשלישי היה במרחק 5,000 קילומטר, אצל אמא שלי בטורונטו.

אם לא הייתי לקוח כל כך מסור של אפל, אז הכל היה בסדר. אם לא הייתי תומך כל כך נלהב של המוצרים של אפל – אם לא הייתי מראה לאמא שלי איך לקנות מוסיקה ב-iTunes – אז הכל היה בסדר. אם לא הייתי קונה מ-iTunes כל כך הרבה מוזיקה שזה לא היה מעשי להעביר את הכל לדיסקים ואז להעביר מחדש למחשב – אז הכל היה בסדר.

אבל בסופו של דבר יצא שאפל גמלה לי על האמון, התמיכה הנלהבת והבזבזנות חסרת השליטה בכך שהיא התייחסה אלי כפושע ומנעה ממני מלשמוע את המוזיקה שלי, בזמן שהמק המקולקל שלי היה בתיקון – כלומר, בזמן שממש לא התחשק לי להיות סלחן כלפי אפל.

אני מקרה קיצוני פה – אבל השוליים מתרחבים. אם התוכניות של אפל יצליחו, לא יעבור זמן רב עד שכל לקוח ממוצע ישדרג מספיק מחשבים ויקנה מספיק מוזיקה בשביל להגיע למצב שאני הייתי בו.

אתם יודעים מה הייתי קונה על בטוח? נגן תקליטים שייתן לי לנגן את התקליטים של כולם. ברגע זה, הדבר הכי קרוב לזה היא תוכנת קוד פתוח בשם VLC, אבל היא מסורבלת ומלאת באגים והיא לא מגיעה מותקנת על המחשב שלי.

סוני לא עשו מכשיר Betamax שניגן רק את הסרטים שהוליווד הרשתה לה. הוליווד ביקשה מהם לעשות את זה – הם הציעו סימון מיוחד לשידורים אנלוגיים שימנע ממכשירי ווידאו להקליט אותם – אבל סוני התעלמה מהם ועשתה את המוצר שהיא חשבה שהלקוחות שלה רצו.

אני לקוח של מיקרוסופט. כמו מיליונים של לקוחות מיקרוסופט אחרים, אני רוצה נגן שינגן כל מה שאני אתן לו, ואני חושב שאתם בדיוק החברה שיכולה לתת לי את זה.

כן, זה יפר את חוקי זכויות היוצרים הנוכחיים, אבל מיקרוסופט עושה כלים פירטיים שגורמים לשינויים בזכויות היוצרים כבר שנים. Outlook, Exchange ו-MSN הם כלים המסייעים להפרת זכויות יוצרים.

אפילו יותר מכך – IIS ושרתי ה-cache שלכם מייצרים ומגישים עותקים של מסמכים ללא אישור היוצרים. אם זה חוקי היום, זה הפל לחוקי רק בגלל שחברות כמו מיקרוסופט פשוט הלכו ועשו את זה, תוך התגרות במחוקק.

מיקרוסופט לחמה בשביל הלקוחות שלה ובשביל הקדמה, וניצחה בצורה כל כך מוחצת, שרוב האנשים בכלל לא ידעו שהיה מאבק.

תעשו את זה שוב! זו חברה שמסתכלת ישר בעיניים לרגולטורים הגדולים והקשוחים בעולם וצוחקת. בהשוואה לרגולטורים, עורכי דין של זכויות יוצרים הם מתאגרפים במשקל נוצה. אתם יכולים לנצח אותם עם יד אחת מאחורי הגב.

בספרו "האנרכיסט בספריה" שואל שיווה ואיידהיאנאטאן למה האולפנים כל כך עיוורים לרצונות של הלקוחות שלהם. זה בגלל שאנשים כמוני וכמוכם בילינו את שנות ה-80 וה-90 בלספר להם בדיות על טכנולוגיות DRM בלתי אפשריות שיאפשרו להם לגבות סכום כסף קטן בכל פעם שמישהו צופה בסרט – רוצה להעביר קדימה? זה עולה שתי אגורות. עצירה זה עוד 3 אגורות לשעה. השתקת קול תעלה לכם 5 אגורות.

כשחברת Mako Analysis הוציאה בחודש שעבר דו"ח שייעץ לחברות טלפונים לא לתמוך בטלפונים עם מערכות ההפעלה Symbian, הם רק כתבו פרק נוסף בסיפור הזה. Mako אמרו שטלפונים כמו ה-P900 שלי, שיכולים לנגן קובצי MP3 כרינגטונים, מזיקים לכלכלת הטלפונים הסלולריים, מכיוון שהם יגרמו למוכרי לרינגטונים הסחטניים לפשוט רגל. מה ש-Mako אומרים זה שרק בגלל שקניתם דיסק, זה לא אומר שאתם יכולים לצפות להקשיב לו בנגן ה-MP3 שלכם, ורק בגלל שאפשר לנגן אותו בנגן ה-MP3 שלכם, אין שום סיבה לחשוב שהוא יפעל גם בתור רינגטון. אני תוהה איך הם מרגישים לגבי שעונים מעוררים שמנגנים דיסק בתור צלצול השכמה? האם הם פוגעים בשוק המתפתח ל"צלצולי ההשכמה"?

הלקוחות של חברות הטלפונים רוצים טלפונים עם Symbian, ובינתיים, חברות הטלפונים מבינות שאם הם לא ימכרו אותם – מישהו אחר יעשה את זה.

השוק של מוצרים עם יכולות אמיתיות הוא עצום. יש חברה אחת שמוכרת נגן DVD עם כונן קשיח ב-27,000$ – לכו לגנוב להם את ארוחת הצהריים! סטיב ג'ובס לא מתכוון לעשות את זה: הוא מדבר עכשיו בוועידת D, ומשכנע מנהלי אולפנים לא להוציא סרטים באיכות גבוהה, עד שהם יהיו בטוחים שאף אחד לא הולך לייצר צורב DVD באיכות גבוהה שעובד עם מחשב.

אולי הם לא יקשיבו לשטויות שלו, אבל הם גם לא מעוניינים כל כך במה שאתם מוכרים להם. בוועידת Broadcast Protection Discussion Group, בה נוסח סימון השידורים, העמדה של האולפנים הייתה "אנחנו מוכנים לקחת כל DRM, מלבד ממיקרוסופט או פיליפס". כשנפגשתי עם מומחי שידור בבריטניה, לגבי הגרסה האירופאית של סימון השידור בפורום Digital Video Broadcasters, הם אמרו לי: "טוב, באירופה זה שונה קצת: הם בעיקר דואגים שחברה אמריקאית כמו מיקרוסופט תנעץ את השיניים שלה בטלוויזיה האירופאית".

מנהלי אולפנים באמריקה לא רצו שחברות אלקטרוניקה יפניות יקחו חלק בתעשיית הקולנוע, אז הם נאבקו בווידאו. היום, כל מי שעושה סרטים אומר שהוא לא רוצה לתת לכם לעמוד בינו לבין הלקוחות שלו.

סוני לא ביקשה רשות. אז גם אתם לא צריכים. לכו תבנו את נגן התקליטים שיכול לנגן את התקליטים של כולם.

כי אם אתם לא תעשו את זה – יעשה את זה מישהו אחר במקומכם.

This text is dedicated to the public domain, using a Creative Commons public domain dedication:

Copyright-Only Dedication (based on United States law)

The person or persons who have associated their work with this document (the "Dedicator") hereby dedicate the entire copyright in the work of authorship identified below (the "Work") to the public domain.

Dedicator makes this dedication for the benefit of the public at large and to the detriment of Dedicator's heirs and successors. Dedicator intends this dedication to be an overt act of relinquishment in perpetuity of all present and future rights under copyright law, whether vested or contingent, in the Work. Dedicator understands that such relinquishment of all rights includes the relinquishment of all rights to enforce (by lawsuit or otherwise) those copyrights in the Work.

Dedicator recognizes that, once placed in the public domain, the Work may be freely reproduced, distributed, transmitted, used, modified, built upon, or otherwise exploited by anyone for any purpose, commercial or non-commercial, and in any way, including by methods that have not yet been invented or conceived.

18 תגובות “הרצאה על DRM מאת קורי דוקטורו, שניתנה ליחידת המחקר של מיקרוסופט

  1. חנן כהן

    כל הכבוד על התרגום. בדיוק התכוונתי להציע לעורך קפטן אינטרנט שיתרגמו את ההרצאה ויפרסמו כדי שקצת בינה תיכנס בראשם של אנשי העסקים שקוראים את הארץ.

  2. אורי

    הרצאה מעולה, נהניתי מאד, אני בדיוק כותב סמינריון גדול על הנושא של שיתוף קבצים במסגרת לימודי המשפטים שלי, ואני מתכוון להפנות המון להרצאה הזאת. היא פשוט אומרת את כל מה שאני אומר, רק מהר יותר, פשוט יותר, ובצורה מובנת יותר.

  3. שי שי שי

    הקישורים בהתחלה מיועדים רק לך או שגם הגולשים אמורים לדעת את סיסמת הוובמאסטר? (-;

  4. אורי ל.

    חתיכת מאמר – כל הכבוד על התרגום!
    המצחיק הוא שבתור נציג כזה או אחר של התעשייה, אני בדיוק בשלבי חיפוש אחר פתרון DRM נורמלי ופשוט לצורך יישום כלשהוא.
    אחרי קריאת המאמר אני מרגיש עוד יותר דביל בעל כורחי, אבל אין מה לעשות. ישנם מספר חוקים באירופה שמטילים קנס מיידי על אי שימוש ב DRM – מנגנון הפחדה יעיל וקשה לעקיפה.
    לאחרונה פורסם שבונו (U2) גם חובר לארגוני האנטי-DRM, אולי האופק לשינוי התרחב במעט.

  5. ranH

    באיזה חוקים מדובר?

    לפי מיטב הבנתי את המצב, האווירה הכללית במספר מדינות אירופה (גם בקרב האזרחים וגם בקרב המחוקקים) דווקא לא נוטה לטובת מערכות DRM, אלא פועלת נגדם באופן מובהק.

  6. אורי ל.

    זה נכון, יש כרגע גל ציבורי מתרחב באירופה לזנוח את ה DRM, לא רק עקב העניין העקרוני, אלא גם כתוצאה מהתוהו ובוהו ששורר בתחום הזה (שהוא כישלון מקצועי של כל אותם גופים שחשבו שניתן יהיה להגיע להסכמה על סטנדרט. לכן גם הביקורת החריפה על המערכות הקיימות – הן פשוט חצי עבודה). המצב הנ"ל של קיפאון דופק עוד יותר את הצרכנים, וכמובן שאין לצפות מחברות המדיה (מוסיקה,סרטים וכו) לדפוק על השולחן ולדרוש התקדמות.
    ועם זאת – בפועל כאשר חברה מעוניינת להשיק שירות הורדות מוסיקה או וידאו בתשלום במדינות אירופה המרכזיות, בשותפות עם שחקנים מרכזייים – היא מחוייבת בד"כ לחתום על הצהרה שכל התכנים יהיו מוגנים ב DRM. ההצהרה הזו מגובה בקנס מיידי בגבהים אסטרונומיים.

  7. פינגבאק: » אני, איפה אתה?| הבלוג של יהונתן קלינגר |

סגור לתגובות.