פול גראהם הוא צייר, מתכנת ומסאי, ואיש חכם מאוד. הוא כותב על מגוון נושאים – תכנות, חברות סטארט-אפ, ציור, חינוך – ומייצג באופן מדויק ומנומק היטב דעות שמנוגדות לתפיסה המקובלת בתחום המדובר (הבחנה שהוא מגדיר היטב ב”מה שאסור להגיד“), מה שהופך אותו לכותב מרתק ומרענן.

במאמר זה – ”The word ‘Hacker‎’‏“ (אנגלית) – הוא מעודד גישה מתירנית יותר כלפי האקרים, בעודו תוקף את הדעה הרווחת לגבי מערכות לניהול זכויות יוצרים (DRM‏), ומותח קו בין חוסר המשמעת של ההאקרים – שמוביל למהפכות טכנולוגיות ומניע את תעשיית המחשבים, לבין חוסר המשמעת האמריקאי – שהוביל להקמתה של ארה“ב והיווה ערך בסיסי בעיני מייסדיה.

תרגום לעברית של המאמר נראה בעיני רלבנטי במיוחד – רוח החדשנות והמקוריות שגראהם מייחס למהות האמריקאית נראית לי דומה מאוד לאותה רוח של חדשנות ומקוריות שמאפיינת את העם הישראלי בכלל, ואת תעשיית הטכנולוגיה הישראלית בפרט. האם גם ישראל עומדת בפני אותן החלטות גורליות שבפניהן עומדים מחוקקים ואנשי סמכות בארה“ב?

”פירוש המילה ’האקר‘“ בעברית – בתרגום רן יניב הרטשטיין.

המקור באנגלית: ‎“The word ‘Hacker’”‎ – מאת פול גראהם.

—

פירוש המילה ”האקר“

בעיתונות הפופולרית, ”האקר“ הוא ”מישהו שפורץ למחשבים“. עבור מתכנתים, האקר הוא פשוט מתכנת טוב. אבל יש קשר בין שתי המשמעויות. אצל מתכנתים, ”האקר“ הוא ביטוי לשליטה במובן המוחלט ביותר: מישהו שיכול לגרום למחשב לעשות מה שהוא רוצה, בין אם המחשב רוצה לעשות את זה ובין אם לאו.

כדי להוסיף לבלבול, שם העצם ”האק“ ⁽¹⁾ באנגלית נושא שתי משמעויות. הוא יכול להיות מחמאה או עלבון. כשפותרים בעיה בצורה מתוחכמת כלכך, שהיא מנצחת את המערכת בצורה מסוימת, קוראים לזה ”האק“. אבל ”האק“ זה גם כשעושים משהו בצורה מכוערת ולא אלגנטית. הפירוש השני הוא הנפוץ יותר, כנראה בגלל שפתרונות מכוערים נפוצים יותר מפתרונות מבריקים.

תאמינו או לא, אבל גם שתי משמעויות אלה קשורות זו בזו. לפתרונות מכוערים ולפתרונות מלאי דמיון יש משהו משותף זה עם זה – שניהם עוברים על החוקים. וקיים רצף בין עבירה על החוקים בצורה מכוערת (לחבר משהו לאופניים שלך עם סלוטייפ), לבין עבירה על החוקים בצורה מבריקה (להתעלם מתפיסת המרחב האוקלידי).

האקרים היו קיימים עוד לפני המחשבים. ריצ'רד פיינמן, שעבד על פרוייקט מנהטן, נהג לשעשע את עצמו על ידי פריצה לכספות שהכילו מסמכים סודיים. המסורת הזאת ממשיכה עד היום. באוניברסיטה, חבר האקר שלי שבילה זמן רב מדי ב-MIT, החזיק בבעלותו ערכה לפריצת מנעולים (היום הוא מנהל קרן השקעות בסיכון גבוה – לא שינוי גדול כל כך).

לפעמים קשה להסביר לרשויות למה לרצות לעשות דברים כאלה. חבר אחר שלי פעם הסתבך עם הממשלה בגלל שהוא פרץ למחשבים. רק בזמן האחרון זה הוגדר כפשע, וה-FBI גילה ששיטות החקירה הרגילות שלו לא עבדו. חקירה משטרתית מתחילה בדרך כלל במניע; המניעים הרגילים מעטים: סמים, כסף, סקס, נקמה. סקרנות אינטלקטואלית לא הייתה ברשימת המניעים של ה-FBI‏. בכלל, כל הרעיון היה זר להם.

בעלי הסמכות מתעצבנים בדרך כלל מחוסר המשמעת של האקרים. אבל חוסר המשמעת שלהם הוא רק תוצר לוואי של התכונות שהופכות אותם למתכנתים טובים כל כך. הם יצחקו על המנכ"ל ועל סגנון הדיבור העסקי חסר המשמעות שלו, אבל הם גם יצחקו על מי שיגיד להם שבעיה מסוימת לא ניתנת לפיתרון. אם תדכאו את האחד, דיכאתם את השני.

התנהגות כזו יכולה גם להיות מלאכותית. לפעמים, מתכנתים צעירים מזהים את המוזריות של האקרים בולטים, ומאמצים אותן לעצמם כדי להראות חכמים יותר. הגרסה המזויפת היא לא רק מעצבנת; הגישה הקוצנית הזו יכולה ממש לפגוע בתהליך החדשנות.

אבל אפילו אם לוקחים בחשבון את המוזריות שלהם, חוסר המשמעת של האקרים פועל לטובת כולם. הייתי שמח אם הייתרונות שלו היו מובנים יותר.

לדוגמה, אני מניח שאנשים בהוליווד עומדים נבוכים נוכח הגישה של האקרים כלפי זכויות יוצרים. זה נושא שכיח לדיונים קולניים ב-‏Slashdot. אבל למה מתכנתים בכלל צריכים להיות מודאגים כלכך מזכויות יוצרים?

חלק מהבעיה היא שחברות מסוימות משתמשות במנגנונים כדי למנוע העתקה. תראו להאקר מנעול, והדבר הראשון שהוא יחשוב עליו הוא איך לפרוץ אותו. אבל יש סיבה עמוקה יותר לדאגתם של האקרים מאמצעים כמו זכויות יוצרים ופטנטים. לדעתם, האמצעים האגרסיביים להגנה על ”קניין רוחני“ מהווים איום לחירות הרוחנית שלהם לעשות את העבודה שלהם. והם צודקים.

הרי רק בזכות העניין בטכנולוגיה קיימת, מצליחים האקרים לקבל רעיונות עבור הדורות הבאים של הטכנולוגיה החדשה. ”לא תודה“, אומרים בעלי הזכויות, אנחנו לא צריכים עזרה מבחוץ. אבל הם טועים. ברוב המקרים, טכנולוגית המחשבים מתקדמת רק בזכותם של אנשים מבחוץ.

בשנת 1977, היו בוודאי מפתחים ב-IBM שעבדו על מה שהם חשבו שיהיה הדור הבא של המחשבים העסקיים. הם טעו. הדור הבא של המחשבים העסקיים התקדם בכיוון אחר לגמרי, בתוך מוסך בלוס אלטוס, על ידי שני בחורים עם שיער ארוך בשם סטיב. בערך באותו זמן, בעלי השררה בעולם המחשבים פיתחו את מערכת ההפעלה הרשמית הבאה, מולטיקס. אבל שני אנשים שחשבו שמולטיקס מורכבת מדי, הלכו ופיתחו מערכת משל עצמם. השם שהם בחרו היה בדיחה על מולטיקס: יוניקס.

חוקי הקניין הרוחני החדשים מטילים הגבלות חסרות תקדים על הסוג הזה של סקרנות שמוביל לרעיונות חדשים. בעבר, המתחרים שלך יכלו להשתמש בפטנטים כדי למנוע ממך למכור עותקים של משהו שהם עשו, אבל הם לא יכלו למנוע ממך לפרק אותו ולראות איך הוא עבד. לפי החוקים החדשים, זה הפך לפשע. איך אנחנו אמורים לפתח טכנולוגיה חדשה, אם אחנו לא יכולים ללמוד את הטכנולוגיה הקיימת ולמצוא דרכים לשפר אותה?

באופן אירוני, האקרים הביאו את זה על עצמם. מחשבים אחראים לבעיה הזו. מערכות הבקרה של מכונות היו פעם פיזיים – גלגלי שיניים, ממסרים וצירים. יותר ויותר, המוח של מוצרים (ולכן גם הערך שלהם) נמצא בתוכנה. וזו תוכנה במובן הכללי; כלומר, נתונים. שיר בתקליט ויניל מוטבע פיזית לאורך החריצים. אבל שיר בכונן הקשיח של iPod רק מאוחסן עליו באופן זמני.

לפי הגדרה, קל מאוד להעתיק נתונים. ובאמצעות האינטרנט, קל מאוד להפיץ את העותקים האלה. אז אין פלא שהחברות מפחדות. אבל הפחד מעיב על כושר השיפוט שלהן. הממשלה מגיבה עם חוקים דרקוניים להגנה של קניין רוחני. הכוונות שלהם כנראה טובות. אבל הם לא מבינים שחוקים כאלה יזיקו יותר משיועילו.

מדוע מתכנתים מתנגדים כלכך לחוקים האלה? אם אני הייתי מחוקק, הייתי מתעניין בתעלומה הזו – מאותה הסיבה שחקלאי עשוי לרצות לדעת מה קורה אם הוא ישמע פתאום מהומה גדולה בקן התרנוגולות שלו באמצע הלילה. האקרים אינם טיפשים, ואחידות דעים היא דבר נדיר בעולם הזה. אז אם כולם מרימים מהומה גדולה כלכך, אולי משהו לא בסדר.

האם ייתכן שחוקים כאלה, שנועדו להגן על אמריקה, בעצם יגרמו לה נזק? תחשבו על זה. יש משהו מאוד אמריקאי בפריצה של פיינמן לכספות בפרוייקט מנהטן. קשה לדמיין את בעלי הסמכות בגרמניה באותו הזמן מתייחסים למשהו כזה בחוש הומור. אולי זה לא צירוף מקרים.

האקרים אינם ממושמעים. זו המהות של להיות האקר. זו גם המהות של להיות אמריקאי. אין זה מקרה שעמק הסיליקון נמצא בארה“ב, ולא בצרפת, או גרמניה, או אנגליה, או יפן. במדינות האלה, אנשים אף פעם לא צובעים מחוץ לקווים.

אני חייתי למשך זמן קצר בפירנצה. אבל אחרי כמה חודשים, גיליתי שמה באופן תת-מודע חיפשתי שמה, נמצא במקום שאותו עזבתי. פירנצה מפורסמת בגלל שב-1450, היא הייתה ניו-יורק. ב-1450‏, היא הייתה מלאה באנשים שאפתנים ותוססים, כמו שיש היום באמריקה (אז חזרתי לאמריקה).

זה יתרון גדול מאוד שיש לאמריקה, שיש לה סביבה שמתאימה לסוג מסוים של חוסר-משמעת – שהיא לא רק ביתם של החכמים – אלא גם של החכמולוגים. והאקרים הם תמיד חכמולוגים. אם היה לנו חג לאומי, זה היה האחד באפריל. העובדה שיש לנו אותה מילה לפתרונות מבריקים או עלובים אומרת הרבה על העבודה שלנו. כשאנחנו חושבים על פתרון כזה, אנחנו בכלל לא בטוחים באיזה סוג של פתרון מדובר. אבל כל עוד הוא שגוי בצורה הנכונה, כנראה שעלינו על משהו. מוזר שאנשים חושבים שתכנות הוא תהליך מדויק ושיטתי. מחשבים הם מדויקים ושיטתיים. האקינג זה משהו שעושים עם חיוך שובב.

בעולם שלנו, כמה מהפתרונות האופיינים ביותר דומים מאוד למתיחות.‏ IBM הייתה ללא ספק מופתעת מאוד מההשלכות של עסקת הרישוי של DOS‏, בדיוק כמו שאנשים מופתעים מאוד כשמיכאל רבין פותר בעיה על ידי הגדרתה מחדש בצורה קלה יותר לפתרון.

חכמולוגים צריכים לפתח חוש שיעצור אותם בזמן לפני שהם יסתבכו בצרות. לאחרונה, האקרים שמו לב לשינוי במזג האוויר. לאחרונה, הם מושכים רק תשומת לב שלילית.

האקרים חוששים במיוחד מהפגיעות האחרונות בזכויות האזרח. גם זה בטח מפתיע אנשים מבחוץ. למה שיהיה אכפת להאקרים מזכויות אזרח? למה למתכנתים, יותר מאשר לרופאים או לאנשי מכירות או למעצבי נוף?

אני אנסח את זה בצורה שתהיה ברורה לפקיד ממשל. זכויות אזרח הן לא רק קישוט, או מסורת אמריקאית עממית. זכויות אזרח הופכות מדינות לעשירות. אם נכין גרף של תל“ג לנפש לעומת זכויות אזרח, המגמה תהיה ברורה. יכול להיות שזכויות אזרח הם הגורם, ולא רק התוצאה? אני חושב שכן. אני חושב שחברה שבה אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, תהיה גם חברה שבה משתמשים בפתרונות היעילים ביותר – ולא בהכרח בפתרונות של האנשים המשפיעים ביותר. מדינות אוטוריטריות נעשות מושחתות; מדינות מושחתות נעשות עניות; ומדינות עניות הן מדינות חלשות. נראה לי שבדיוק כמו הכנסות ממיסים, קיימת עקומת לאפר גם עבור סמכויות הממשל. לכל הפחות, נראה סביר להניח שיהיה מטופש לבצע ניסוי כזה. בניגוד למיסים גבוהים, אי אפשר פשוט להפסיק עם הטוטליטריות ברגע שהיא מתבררת כרעיון גרוע.

ולכן ההאקרים דואגים. עצם העובדה שהממשלה מרגלת אחרי האזרחים לא בהכרח גורמת לאנשים לכתוב קוד פחות טוב. היא פשוט מובילה בסופו של דבר לעולם שבו רעיונות גרועים מנצחים. ובגלל שזה חשוב כל כך להאקרים, הם רגישים לכך במיוחד. הם יכולים להרגיש את הטוטליטריות מתקרבת מרחוק, בדיוק כמו שחיות יכולות להרגיש סופת רעמים.

יהיה זה אירוני אם כל האמצעים להגנה על הבטחון הלאומי ועל הקניין הרוחני יתבררו לבסוף כטיל שמכוון ישר אל מה שהופך את אמריקה למצליחה – בדיוק כמו שחוששים ההאקרים. אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה שאמצעים שננקטו באווירה של פניקה הביאו להשפעה הפוכה.

ישנה תכונה שמאפיינת את המהות האמריקאית – ואין דרך טובה יותר ללמוד את זה מאשר לחיות בחו“ל. אם רוצים לבדוק אם משהו יפגע במהות הזו, האקרים יכולים להיות קבוצת המיקוד הטובה ביותר, בגלל שהם מגלמים אותה בצורה טובה יותר מכל קבוצה אחרת. יותר טוב, למשל, מהאנשים שמנהלים את הממשלה של ארה“ב, שעם כל הדיבורים שלהם על פטריוטיזם מזכירים לי יותר את רישליה או מזרין מאשר את תומס ג‘פרסון או ג‘ורג‘ וושינגטון.

כשקוראים את מה שכתבו האבות המייסדים של ארה“ב, הם נשמעים הרבה יותר כמו האקרים. ”האווירה של התנגדות לממשל“, כתב ג‘פרסון, ”היא הכרחית כל כך במקרים מסוימים, שאני מקווה שהיא לא תגווע לעולם“.

נסו לדמיין את נשיא ארה“ב אומר את זה היום. כמו ההערות הבוטות של סבתא חסרת גבולות, דבריהם של האבות המייסדים מביכים דורות שלמים של יורשים חסרי ביטחון. הם מזכירים לנו מאיפה באנו. הם מזכירים לנו שאנשים שמפרים חוקים הם המקור לעושר ולכח של אמריקה.

האנשים שמחוקקים חוקים, רוצים מן הסתם שיצייתו להם. אבל הזהרו במשאלות שלכם; הן עשויות להתגשם.

⁽¹⁾ דומה במובנים מסוימים ל”שפצור“ בעברית ( חזרה )