ארכיון תגיות: מקאן אריקסון

קישור אחד ושלוש וחצי הערות שקשורות בעקיפין לפרסום סמוי וקוד אתי לבלוגרים

1. הקוד האתי לבלוגרים הוא רעיון בעייתי שאף אחד, גם לא האנשים שהציעו אותו, רוצה לעמוד מאחורי.

ככל הנראה, הרעיון עלה לראשונה לסדר היום בארץ בתגובה למקרה התאבדות מצער. בארה"ב, דיון ציבורי נרחב בנושא החל בתגובה למקרה מצער של תקיפה, וכתוצאה מכך חזר ועלה הנושא שוב גם בארץ. בשבוע האחרון, הקוד האתי זוכה שוב לתשומת לב, בתגובה למקרה חסר חשיבות של פרסום תחקיר על פרסום בבלוגים מאת עידו קינן.

סביר להניח שהיו אזכורים לקוד אתי גם בתגובות למקרים דומים אחרים, כמו פרסומות לבגדי ים, או ביסלי, או יין.

באנגלית, תגובות מסוג זה נקראות "Knee-Jerk Reactions", מכיוון שהן אוטומטיות, לא מחושבות, ולא מועילות – בדומה לרפלקס שגורם לברך להתיישר כשהרופא מכה בה בפטיש.

דוגמה טובה לתגובת "בעיטה בברך" היא איסור להעלאת נוזלים למטוסים, אחרי חשיפה של מזימה להתקפת מטוסים באמצעות חומר נפץ נוזלי.

עוד דוגמאות לתגובות כאלה אפשר למצוא בכמה הצעות חוק מהשנים האחרונות, ביניהן חוק הטוקבקים והצעה 892 (הגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים).

אם להמשיך במונחים כלליים ולא להתייחס באופן פרטני למקרה המסויים הזה ולאנשים שמעורבים בדיון אודותיו, הבעיה עם תגובות מסוג זה היא לא הגורם, אלא התוצאה.

מה שמאפיין את הפתרונות שנובעים מתגובות כאלה הוא שהאנשים שמציעים אותם בדרך כלל לא מבינים את הבעיה או לא מזהים אותה כהלכה, ולכן מנסים לטפל בסימפטום.

הדיון בחובותיה וזכויותיה של התקשורת גדול בהרבה מאשר הדיון בבלוגרים שמקבלים תשלום כדי להביע דעות של אנשים אחרים, ואני לא חושב שחברות פרסום משחקות תפקיד כזה גדול בדיון הזה.

2. אין דבר כזה פשעי רשת; שקר בפרסום הוא שקר גם בכל מדיום אחר.

כתבתי את זה בקצרה בתגובה לפוסט אחר בבלוג של עידו קינן.

כשפושעים משתמשים ברשת כדי לעבור על החוק, זה לא הופך אותם לפושעי רשת. עבור הקורבן, אין זה משנה אם הרשת היתה מעורבת במעשה השוד, גניבת הזהות, ההטרדה המינית, הפרת הפרטיות או כל עבירה אחרת – הנזק זהה.

בהקשר של הדוגמאות שהוזכרו כבר, קאת'י סיירה היתה סובלת את אותו פחד נוראי ומשתק אם מכתבי האיום היו מגיעים אליה באימייל ולא בתגובות בבלוג, או אם היו מגיעים בדואר רגיל ולא באימייל. אין הטרדה בבלוגים, ואין הטרדה באימייל – יש רק הטרדה.

באותו אופן, אם יוצאים מתוך הנחה שפרסום סמוי גורם לנזק כלשהוא, הנזק הזה לא שונה אם הפרסום סמוי בתוכנית טלוויזיה, בידיעה עיתונאית או בפוסט בבלוג.

ובדומה, אם מפרסמים משקרים ללקוחות שלהם, זה לא ממש משנה אם הם משקרים בשטחי הפרסום המוגדרים או בתוך הידיעות.

3. הקוראים שלא אכפת להם הם בדיוק הקוראים עליהם אנחנו מדברים.

בעת אפיון חווית שימוש של תוכנת מחשב, אין טעם לשאול את המשתמשים מה הם רוצים, כי הם לא יודעים, ואם היו יודעים, לא היו להם את הכלים הנחוצים להסביר את זה.

דובי קננגיסר התייחס לעיקרון הזה בפוסט שגיבה את העמדה של רויטל סלומון – לפיה קוד אתי לא יגן על הקוראים, כי לקוראים לא אכפת ממילא.

לקוראים אולי לא אכפת מזה, אבל זה לא בגלל שזה לא משפיע על החיים שלהם.

כשמדברים על חברות גדולות שמתנהגות לא יפה, לא מדברים על שיווק אבקת מרק בבלוגים במסווה של סרטון מצחיק. מדברים על שימוש מודע ברכיבים מזיקים באבקת מרק לשם חסכון בהוצאות הייצור, והסתרה של המידע הזה מהציבור או השתקה של נסיונות לפרסם אותו.

כשקוראים מאבדים את היכולת להבדיל בין הדברים הקטנים, נהיה קל יותר להעלים מהם גם את הדברים הגדולים.

קריאה מודעת וביקורתית יכולה לחשוף מניעים נסתרים, והמטרה היא לא להתגונן מפני השפעתן של פרסומות. אם קריאה כזו מצריכה משאבים שרוב הקוראים לא מוכנים להשקיע, זו בדיוק הסיבה שאנו מצפים מהעיתונים (ומהבלוגים) שאנחנו קוראים להיות נטולי פניות, או לפחות להיות גלויים לגבי המניעים שלהם.

לא יהיה זה מעשי לצפות מקוראי עיתונים (או בלוגים) לנסח את הכללים לפיהם לדעתם צריכים העיתונים (והבלוגים) האלה להתנהל, אבל צריך לצפות מהם להתנהל לפי כללים כלשהם.

3.5. לדעתי, המשמעות של התחקיר של עידו קינן היא לא שיש כאן משהו שאפשר למנוע, אלא שיש כאן משהו שצריך ללמוד איך להמשיך לנהל את החיים בתוכו.

@. ובנושא דומה (אפשר לקרוא לזה הפוגה קומית).